ריקי מרקביץ יעקבס

למה לוקח לילד שלנו המון זמן לארגן את החומר שלו ללמידה בבית הספר, ואת החומר לבחינה בכלל? ולמה הוא מתחיל להסתבך ולא מבין איפה זה נמצא? וגם כשהוא כבר פותח את הקובץ — הוא לא קורא אותו עד הסוף. רק הארגון של החומר ללמידה לוקח לו כל כך הרבה זמן, וזה עוד לפני שהוא התחיל את המשימה עצמה. ונגיד שהוא כבר הדפיס והכין את הדפים למבחן, וזה כבר עומד אצלו. אז כשהוא בא תכל'ס להכין אותם, שוב — אחרי שכמובן הזכרנו לו — הוא לא זוכר איפה הוא שם אותם. ושוב הזמן נמרח, ואנחנו תולשים שערות. אז קודם כל חשוב להבין: הוא לא ילד קטן, וזאת לא חוסר אחריות. זה קושי אמיתי — יש פה קשיי התארגנות. המוח שלו מחווט אחרת ברמה הנוירולוגית. יש חוויה של בלגן וכאוס בראש כשיש לו צורך לארגן משהו. זה כאילו הוא עומד בפתח של חדר סופר-מבולגן, לא יודע איפה הידיים והרגליים, כל הבגדים על הרצפה — והוא צריך להתחיל. אז איפה מתחילים? חוויה של עומס מציפה אותו, וכל מה שמתחשק לו זה לסגור את הדלת של החדר וללכת. אז מה עושים? ההמלצה שלי: קודם כל, תפרקו את המשימה לרצף של פעולות קטנות — ממש. כשאתם לידו ומלווים אותו, ואז עושים את זה יחד איתו, פעולה אחר פעולה. לדוגמה, תאמרו לו: נגיד, תשלח הודעה לחבר שישלח לך את החומר. שלחת? קיבלת? יופי. השלב הבא: אתם יכולים להגיד לו, בוא נשים את הדפים בניילונית או במגירה, כדי שכשנתחיל ללמוד נדע איפה הם. הצלחת? כל הכבוד. עכשיו תבינו: כל פעולה כזאת מבחינתו היא חוויה של הצלחה. הוא התחיל, הוא סיים, תחושת המסוגלות עלתה, ואתם ביחד איתו מתפעלים ממנו. שם הצלחתם לתת חוויה טובה — לכם ולו — וחוויה של ביחד. נסו את הטיפ: תחלקו למשימות קטנות, ותראו שזה עובד. תודה רבה.

"הילד שלי עם הפרעת הקשב כל הזמן דוחה משימות. למה? הוא עצלן. הוא עושה לי דווקא, זה העניין. הוא יכול לעשות דברים אחרים — דווקא את הדברים האלה הוא דוחה. עושה לי דווקא, בטוח, זה העניין." מסרים כאלה אני מקבלת מהרבה הורים שמדברים על ההתנהלות עם הילד שלהם עם הפרעת הקשב, כי הם לא מבינים את ההתנהגות הזאת. האמת? אין קשר לעצלנות. לילד עם הפרעת קשב וריכוז הרבה יותר קשה להתניע ולהתחיל משימה ממי שאין לו הפרעת קשב. מבחינתו זה כמו לטפס על האברסט — להניע את עצמו לפעולה נדרש מאמץ מאוד-מאוד גדול. ואז השאלה: מה עושים? אפשרות טובה היא להניע אותו לפעולה על ידי פעולה אחרת, שתהיה מעניינת עבורו. לדוגמה: ביקשתם מהילד אלף פעם לכבות את האור בחדר, וזה עדיין לא קרה — גם כשאמר "בסדר, בסדר, בסדר". נעשה את הפעולה יחד איתו, בצורה שתהיה מעניינת עבורו: נגיד, נעשה תחרות — "שומע? מי שסוגר את האור בחדר, ביחד, כשאני סופרת עד חמש — הוא המנצח, אוקיי?" העבודה היא ביחד: אנחנו לא עושים עבורו את העבודה — הוא עושה, ומישהו מלווה אותו והופך את זה למעניין. שם הצלחנו. אז נסו את הטיפ הזה, והמרוץ מתחיל: שלוש, שתיים, אחת — צאו לדרך!

"אני לא מבינה את עצמי. יש לי פערים שאני לא מצליחה ליישב אותם ביחד. אני מתקשה לקבל החלטות. קשה לי להתחיל, לגייס את עצמי למשימה — עד שאני מתחילה להיכנס אליה... אני רק צריכה שעה, רק שזה יהיה חלק מהזמן. ואחרי שנכנסתי אליה — שאף אחד לא יעז להפריע לי, כי אני כבר בתוך, בתוך הרצף. יש כזו התלהבות! אבל אז כאילו יש את החיים: צריך להוציא את הילדים, צריך לעשות דברים אחרים. וזה מחרפן אותי, ואז אני עצבנית — וזה לא נעים. לא נעים לי, לא נעים לסובבים אותי. וגם לאחר למקומות — למה לאחר למקומות, אם זה חשוב? אם אני קמה מספיק מוקדם, בזמן — למה עדיין אני מאחרת? ולקבל החלטות — למה זה תמיד סיוט, הדבר הזה? ולמה לקום מחדש מוציא כל כך הרבה אנרגיה? יש בתוכי פערים שאני לא מצליחה להבין, כי יש דברים אחרים שהולכים נורא-נורא חלק. אז איך לאנשים אחרים זה עובד? ולמה כל כך קשה להתארגן? למה כל משימה הופכת להיות מין עומס כזה בראש — מאיפה להתחיל, איפה לסיים, מה עושים קודם? בראש זה רץ נהדר, אבל כשמגיעים לתכל'ס — מתבלגן לחלוטין. אני לא מבינה את עצמי. לא מבינה איך הדברים עובדים לי, ולמה לאחרים זה עובד הרבה יותר חלק." אני שומעת הרבה מבוגרים שזה הדיבור הפנימי שלהם — שיש אצלם פער בחוויית החיים בין רמת המחשבות, לרגשות, להתנהגות, וכמובן לתוצאות בפועל. וזו חוויית החיים שהם מתנהלים איתה: הפער בין הרצוי למצוי, בצורה שהיא מתסכלת והופכת להיות אפילו בלתי נסבלת עבורם. והם בעיקר לא מובנים לעצמם. בתחום של ההבנה חשוב להבין: הפרעת הקשב היא חוויית חיים אחרת ממי שאין לו הפרעת קשב, והיא מתלווה לאורך כל תחומי החיים — ברמת התקשורת, מערכות היחסים, בתחום ההורות, בתחום הזוגיות, בתחום הקריירה, בשינה, באוכל. היא לא יוצאת לחופש — היא תמיד איתך. וכשיש את ההבנה הזאת, בושה ואשמה יכולים לפנות את מקומם, ואפשר להתמקד ולשים את האנרגיה באיך לעבוד ואיך להגיע לצמצום הפער בין הרצוי למצוי. ופה נכנסים הליווי והסבלנות. הליווי — כי בהפרעת קשב אחד המרכיבים המרכזיים זה ההתארגנות והקושי לנהל את עצמך, ואיש המקצוע שתיקח ללוות אותך יעזור לך להתמקד ולהתארגן. והסבלנות — כי המרכיב של ה-H, ההיפראקטיביות והאימפולסיביות, הצורך לעשות קודם, לעבוד מהדחף — גם הוא יכול לקבל מענה, כשאתה עובד ביחד עם מישהו שיכוון אותך כל פעם בחזרה למטרה. ולכן: הבנה, ליווי וסבלנות — ושיהיה בהצלחה. תודה רבה.